איך להגיע לשורש של מה שמפריע לנו?
מכירים את האמרה שכדי לפתור בעיה או קושי, חשוב לטפל בשורש ולא בסימפטום?
למשל: נניח שיש לי פריחה כרונית בגוף. אני יכולה עד מחר להתייחס רק לפריחה ולנסות לפתור אותה עם תכשירים שונים, אך עד שלא אמצא את שורש הבעיה (למשל אלרגיה, טפיל כלשהו, או אולי בעיות כבד ומלחי מרה) סביר שהבעיה תחזור על עצמה.
רבים מאיתנו אכן מכירים את העקרון הזה מתחום הרפואה והמחלות. אבל מה לגבי לקשיים רגשיים או התנהגותיים במערכות היחסים שלנו?
לדוגמא: אם הבת שלי מרביצה בגן, אני יכולה עד מחר להתייחס לרובד שאני רואה- המכות (הסימפטום), אבל סביר שהן ימשיכו או שהיא תפתח בעיות אחרות אלא אם אטפל בבסיס, בסיבה העמוקה שבגללה היא מרביצה (השורש). הסיבה העמוקה יכולה להיות צורך בתשומת לב, קושי להביע תסכול באופן מילולי, מועקה רגשית כלשהי, ועוד ועוד. תהיה הסיבה אשר תהיה- עד שלא אגיע אליה- כל פיתרון שאמצא יהיה פלסטר.
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם- בסדר, כל זה טוב ויפה, אבל איך אפשר לגלות את שורש הבעיה? הרי אנחנו לא מומחים, ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעים לאיזה מומחה עלינו לפנות. כל בעיה היא שונה ובעלת אופי ייחודי, זה קצת כמו אדם שהולך בחשכה, לא?!
אז בהחלט יכול להיות שלעיתים קרובות נגשש אחר פתרון באפילה. יתכן שנפנה לכמה יועצים, מומחים, רופאים וכו. אולי נקבל דעות ועצות שונות ואפילו מנוגדות זו לזו- ויהיה לנו קשה לדעת מה הדבר שהכי יעזור לנו לדעת איך לטפל הכי נכון ויעיל בבעיה שלנו. אולי אפילו אנחנו חווים כבר שנים של תסכול לגבי זה.
אז מה את מציעה?! יש בכלל אפשרות אחרת??
ובכן- התקשורת המקרבת (תקשורת לא אלימה) עוזרת לעשות את גישוש הזה באופן מונחה, כך שהגישוש יהפוך באופן מידי לתהליך של חקירה וגילוי פנימי. יכולים לעלות לנו תשובות, שמדויקות לנו באופן אישי, שסביר שלא היינו מודעים אליהן בהתחלה, או לפחות לא באותו האופן.
התהליך הזה הוא תהליך של הקשבה אמפטית, ובאופן פשטני, מדובר בתשומת לב לרגשות ולצרכים שלנו. צרכים יכולים להיות חופש בחירה, ביטחון, תמיכה, הכרה, הערכה, הדדיות, שייכות, הנאה, כבוד, תשומת לב, אמון, לסמוך, ועוד. כל המילים האלו הן מופשטות ומשותפות לכל בני האדם. לכל בני האדם יש את הצרכים האלו, מה שמבדיל בין אנשים שונים הוא האופן שבו הם ממלאים את הצרכים שלהם. למשל הצורך במנוחה- אדם אחד יעדיף ללכת לישון, אחר אולי יעדיף לטייל, או לקחת יום חופש מעבודה, וכו'.
המודעות למה שחשוב לנו (הצרכים שלנו) עוזרת למקד את תשומת הלב שלנו במה שמניע אותנו, בסיבה העמוקה שבגללה אנחנו פועלים כפי שאנו פועלים, ושבגללה אנו מבקשים מעצמנו ומאחרים את מה שאנחנו מבקשים.
למשל: נניח שאני כועסת על בת הזוג שלי כי היא לא משתתפת במהלך השבוע באיסוף הילדים מהמסגרות. בת הזוג שלי לא מבינה מה הבעיה? ! היא מיד מציעה שנבקש מבייביסיטר שתעשה זאת במקומנו, או מהסבתא, או מאמא אחרת בגן. אבל כל הפתרונות האלו (שמדברים על הסימפטום) לא מניחים את דעתי? מדוע? מכיוון שהצורך שמניע אותי הוא לא בהכרח נוחות או יעילות. ייתכן שהצורך שלי הוא שותפות, הדדיות, כלומר לדעת שאנחנו חולקות באופן יותר הדדי את המשימות המשפחתיות. אולי הצורך שלי הוא בהערכה- שזוגתי תעריך את המאמצים שלי בבית, אולי אני זקוקה לנראות- לעומס שאני חווה במהלך השבוע, ואולי בכלל זה יושב לי על הצורך במעורבות- חשוב לי שהילדים יזכו למעורבות של 2 ההורים בחייהם.
גם כאן, תהיה הסיבה אשחר תהיה- עצם תשומת הלב שלי לצרכים לי- יכולה לאפשר לי ולזוגתי לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר שלוקחים בחשבון את כולם. נניח אולי אפשר לייצר מעורבות והדדיות במגוון דרכים אחרות שלא קשורות דווקא לאיסוף הילדים מהמסגרות. אולי זמן איכות משותף יענה על הצורך הזה טוב יותר? וכו'.
לסיכום- כשאנחנו לא יודעים מה שורש הקושי שלנו, כדאי להאט את הקצב, אפילו לעצור מעט לפני שרצים לפתרונות. הפתרונות בשלב זה סביר שיתמקדו בסימפטומים וברובד היותר ראשוני ושטחי של העניין. ככל שנעמיק את המודעות לצרכים ונתנסה בתהליך הקשבה אמפטית, נגלה רבדים ושכבות עמוקות יותר שבסופו של דבר כנראה שיצוצו לנו פתרונות חדשים, באופן טבעי וחסר מאמץ, שייפתרו לנו את הקושי הרבה יותר טוב ממה שיכולנו לדמיין!
מה דעתכם?
Comments