"אני מקשיבה לצד השני, מכילה ומבינה, אך זה עדיין לא עובד- כלומר זה עדיין לא גורם לו לרצות להקשיב לי, והוא נעול על עמדתו" כך שיתפה אותי היום אחת המשתתפות בסדנה על הקשבה אמפטית שהעברתי.
נקודה זו מובילה אותי להיבט חשוב של הקשבה אמפטית-
לעיתים אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מקשיבים לאחרים מתוך האג'נדה שלנו (נסתרת או גלויה), ומתוך רצון וציפייה לתוצאה מסוימת (שהוא יירגע, שהוא יחוש מובן, שהוא יסכים בסוף לראות גם את נקודת מבטנו, שהוא ישתכנע בצדקתנו)
האם זכור לכם מצב שמישהו הקשיב לכם מתוך ציפייה שכזו? איך הרגשתם? האם זה עזר לכם לרצות לראות גם את נקודת מבטו?
הקשבה מתוך אג'נדה- לעיתים קרובות תשיג את ההפך ממה שאנחנו רוצים. הקשבה כזו בהחלט יכולה לעורר התנגדות במקום פתיחות. כשאנשים מרגישים שהעמדה שלהם בסכנה- או שהצד השני רוצה לבטל את עמדתם, סבר שיחזיקו בה אף יותר חזק.
אז מה עושים אם אני בשום אופן לא מסכימה עם הצד השני?איך אוכל באמת להקשיב לו?
ובכן- הקשבה אין פירושה שאנחנו חייבים להסכים עם הצד השני. זה בסה"כ אומר שאנו מוכנים ואולי אף סקרנים לראות את העולם דרך הנעליים שלו.
אולי אנחנו לא במקום הזה כרגע, וזה אולי אומר שבאותה נקודת זמן אנחנו זקוקים להקשבה מפטית בעצמנו.
בכל אופן- הנטייה הטבעית האנושית היא לרוץ אחרי פתרונות כשיש אי הסכמה.
מרשל רוזנברג- מייסד גישת התקשורת המקרבת- מזמין אותנו לנסות ולאמץ רעיון חדש- חיבור לפני פתרונות. בגישה כזו- נרצה קודם באמת ובתמים להבין אחד את השני- מבלי לחתור לפתרונות. אבל לא מדובר רק בהבנה מהשכל- אלא בהבנה מהלב. בהבנה מהלב אנחנו לומדים איך להתחבר למה שאנחנו ושהאדם השני מרגישים וצריכים- כלומר מה באמת חשוב לכל צד. לרוב- כש2 אנשים מבינים זה את זה מהלב- הפתרון שמתאים ל2 הצדדים מגיע מעצמו- לעיתים אף ללא מאמץ.
אז איך מייצרים חיבור עם הדובר? גם כשהוא נעול?
Opmerkingen