במשך שנים רבות שנאתי עימותים, ממש סלדתי מהם. מכל מקום שהייתה בו אי הסכמה, או עמדות מנוגדות, ברחתי כמו מ.
האפשרויות היחידות שהכרתי במצבים כאלו- הם:
1. להתווכח, להסביר, לשכנע- כלומר להוציא מלא אנרגיות – ואז בדר"כ יצאתי מתאמצת, כוחנית, או אפילו "רעה". או
2. לוותר, להחליק, להבליג- רק כדי לא לריב- ואז בדר"כ יצאתי חלשה, פאסיבית, חסרת עמוד שדרה.
מכיוון שפחדתי תמיד לפגוע ושיכעסו עלי, לרוב בחרתי באפשרות השניה של להימנע מעימותים, ולעיתים רחוקות יותר באפשרות הראשונה של הסברים מתישים ושכנועים. כך נעתי על ציר החזקה-חלשה, אסרטיבית-פאסיבית, דעתנית-חסרת עמוד שדרה.
הבעיה עם הימנעות מעימותים היא שלא הייתה שם אותי. וכשאני לא באמת הייתי אני- צברתי הרבה תסכול, כעס ומרמור שהלכו וגדלו.
כשהגעתי אל התקשורת המקרבת- קיוויתי שזה יעזור לי לפוגג את הכעסים שצברתי ולהעלים לגמרי את העימותים בחיי. מאז שאני זוכרת את עצמי (הרבה לפני שהגעתי למקרבת) הייתי בטוחה שהדרך להעלים עימותים היא תמיד להכיל ולהבין יותר את הצד השני- ושאם יש עדיין אי הסכמה וכעסים משני הצדדים- סימן שלא הכלתי או הבנתי מספיק. חשבתי שה"מקרבת" תעזר לי לעשות את זה יותר טוב. אבל ווואו- כמה שטעיתי.
ככל שאני מעמיקה בגישה- אני מבינה יותר ויותר את הדברים הבאים-
* כל עוד אני ממשיכה לנסות תמיד להכיל ולהבין את הצד השני על חשבוני (כלומר בלי לתת מקום לרגשות שלי)- אז: א. אין אותי. /// ב. האג'נדה שלי היא עדיין לגרום לצד השני להשתנות (שלא יכעס, שיבין אותי, וכו) /// ג. אני לוקחת אחריות על הרגשות של הצד השני וממשיכה להחזיק בתפקיד ה"מטפלת" (או המבוגר האחראי)
* להיות באמת בתקשורת מקרבת- זה לשאוף לחיבור- קודם כל לעצמי. ולהשאר נאמנה למה שחשוב לי.
* חיבור אמיתי עם מישהו אחר- זה אומר שיש גם אותי- זה לקבל בברכה גם את הכעס והשיפוטים וכל הרגשות הקשים שלי – כי יש להם מקום
*להביא את עצמי באותנטיות לא אומר הסברים ארוכים, שיכנועים, הפעלת לחץ או להגיד לצד השני כמה הוא לא בסדר או טועה
*התקשורת המקרבת מאפשרת להחזיק במקום הזה של לראות את שנינו בו זמנית גם כאשר לא מסכימים. באמת לראות. ולשהות שם. אפשר לעשות את זה בלי לחתור מיד לפתור את המצב.
תוצאת לוואי יפה של לראות אחד את השני באמת-היא שהרבה פתרונות חדשים עולים מעצמם, ללא מאמץ.
*קיבלתי כלי חזק מאד לעבודה עם כעס- במקום לנסות לעקוף את הכעס או להתנער ממנו- אני נותנת לכעס שלי מקום ומקשיבה למסר החשוב שיש לכעס שלי לומר לי.
*תוצאת לוואי מעניינת של זה- היא שכשאני מקשיבה למסר של הכעס- הכעס מתפוגג מעצמו כי הוא כבר לא נחוץ- הבנתי את המסר שלו ונשארתי נאמנה לעצמי. אבל לא הייתי מכוונת מטרה להעלים את הכעס- אלא להקשיב לכעס. הכעס הוא חבר שלי. חבר שכבר פחות ופחות נחוץ לי ככל שאני מקבלת את המתנה שלו.
* למרות שהתקשורת המקרבת עוזרת לי לשאוף תמיד לחיבור- אני לא בהצמדות לזה. חיבור הוא לא מטרת העל- הוא אמצעי להשיג קרבה והבנה. לפעמים הדבר הנכון ביותר הוא לשחרר קשר ללא דרמות והסלמה בשיח. לשחרר קשר זה לא תמיד כישלון- לפעמים זה דווקא הצלחה כי נשארתי בחיבור ובהקשבה- לעצמי.
אלו המתנות שאני קיבלתי ואני ממשיכה לחזק את ההבנות האלו בתוכי ולפעול לפיהן.
Comentarios