האם זה לגיטימי שהתבאסתי ממה שהיא אמרה/עשתה?

האם זה לגיטימי שהתבאסתי ממה שהיא אמרה/עשתה?

זאת השאלה שחברה שלי שאלה אותי השבוע. גם אני עצמי לעיתים נוטה לשאול את השאלה הזו.

כשאני מתבאסת ממשהו שמישהו אמר או עשה לי ובודקת מה חברות שלי חושבות על זה, אני בעצם רוצה לקבל תיקוף, ולידציה, למה שאני מרגישה.

אני עשויה לקבל תשובות שונות כמו:

*בטח שזה הגיוני שהתבאסת, מה שהיא עשתה/אמרה לך היה ממש לא בסדר! או:

*את מגזימה, אני בכלל לא מבינה ממה התבאסת. אני לא הייתי מגיבה ככה/ אין לך מה להרגיש ככה.

זה חשוב לקבל תיקוף לתחושות שלנו או לחלופין פרופורציות מאנשים שאנו מעריכים את דעתם, כי זה עוזר לנו להישאר במציאות.

יחד עם זאת, השאלה הזו והתשובות שאנו עשויים לקבל עליה יכולים לפעמים להביא אותנו למרחב של 2 אפשרויות שהוא: אני צודקת/אני טועה.

אם אני צודקת- אני עשויה לכעוס על הצד השני ולהתעסק באשמתו, ואם אני טועה- אני עשויה לכעוס על עצמי ולחוש בושה או אשמה.

אז איך מתקדמים מהמקום זה?

אני רוצה להציע אפשרות נוספת-

לכל רגש שיש לי יש מקום. גם אם התחושה שלי היא לא פרופורציונית לסיטואציה שהתרחשה, הרגשות שלי הם סמן לזה שיש משהו חשוב לי שכרגע רוצה מקום והכרה. זה לא בהכרח אומר שהאחר טועה. זה פשוט אומר שמשהו שהאחר אמר או עשה היווה טריגר לצורך חשוב שלי שדורש את תשומת לבי כרגע. כשאני מקבלת את תחושותיי בברכה ושמה לב למה שחשוב לי בסיטואציה, אני יכולה לבחור בדרכי פעולה שיהיו יותר פרואקטיביים עבורי וייתנו מענה למה שחשוב לי.

כשאני עסוקה באחר ובכמה שהוא לא היה בסדר, יהיה לי מאד קשה לשים לב לצורך שלי באותו רגע, מה שיקטין את הסיכוי שהוא יתמלא.

לעומת זאת כשאני מבטלת את התחושות שלי ואומרת לעצמי שאני מגזימה, אני מבטלת משהו חשוב שחי בי שכרגע דורש הכרה. ויש את המשפט המפורסם what you resist persists. תחושות שמתעלמים מהן לאורך זמן עשויות להתעצם, עד שנקשיב להן. לעומת זאת תחושות שמקבלות הכרה ומקום עשויות להתמוסס הרבה יותר מהר ולהחליף את מקומן בתחושות נעימות יותר, פשוט כי קיבלנו את המסר שאותן תחושות באו להעביר לנו.

מה דעתכםן?