למה פעם, כשהייתי במצוקה/חרדה- הייתי מתקשרת ל-20 חברים לפחות, והיום מספיק לי להתקשר לאדם אחד או שניים והם אפילו לא חייבים להיות אנשים שקרובים אלי, כדי להצליח להירגע?
מכירות את זה שאתן בסערה רגשית וממש זקוקות לתמיכה מהסביבה הקרובה? האנשים הכי קרובים אליכם הם אנשים מדהימים, תומכים, אוהבים ודואגים- אבל אתן עדיין מוצאות את עצמכן באיזה שהוא לופ רגשי? כלומר גם אחרי שיחה תומכת ואוהבת אתן ממשיכות להרגיש שאתן בסרטים, ובעליות ומורדות רגשיים? יכול להיות שהחברים שלכם אפילו כבר קצת מותשים מלהקשיב לכם ונמאס להם להקשיב לבעיות שלכן כמו תקליט חוזר? והם כבר מתחילים קצת להתייאש מכן?
או לחלופין- אתן החברה שתמיד מתקשרים לטחון לה את המוח ואתן כבר מותשות מלנסות לעזור ללא הצלחה לחברות שלכן?
אז למה זה קורה בעצם?
מסתבר שלא כל סוגי ההקשבה באמת מסייעים לנו כשאנחנו במצוקה או בהצפה רגשית. או במילים אחרות: לא כל עזרה באמת עוזרת.
רובנו חונכנו כשכפונה אלינו אדם במצוקה לעשות את הדברים הבאים:
(1) לנסות להוציא את האדם מהמצוקה שלו. זה יכול להתבטא ע"י עידוד ("את תראי שיהיה טוב"), ע"י מתן עצות ("כדאי לך כבר להוציא אותו מהראש ולהכיר מיד מישהו חדש"), הקטנת ערך ("לא נורא, זה היה יכול להיגמר יותר גרוע" ) לשתף בסיפור שלנו כדי שהשני ירגיש יותר טוב ("אני מבינה בדיוק על מה את מדברת, גם לי הייתה פרידה נוראית..."), ביטול התחושה של האדם שמולנו ("ממש אין לך מה להרגיש רע, את מהממת!"), וכו'. לרוב הניסיון להוציא את האדם מהמצב הרגשי שבו הוא נמצא- לא מאפשר לתחושות הקשות לקבל את המקום וההכרה שהן צריכות.
(2) לנסות להבין מהשכל את המצב של האדם שמולנו כדי לעזור לו "להבין דברים". למשל ע"י ניתוח המצב ("זה נשמע כמו חרדת הנטישה שלך"), ניסיון לחנך ("זה בא ללמד אותך ש... או: מה לדעתך השיעור שלך כאן?"), חקירה ("מתי זה התחיל?", "איך זה קרה"?) וכו'. הניסיון לנתח את המצב לרוב מביא את האדם שמשתף בסיפור לעבור לסיפורים ארוכים של השכל- במקום להתחבר לתחושות הלב והגוף. באופן פרדוקסלי- כשמנסים להפטר מרגשות- יש להם נטייה להתעצם.
(3) הזדהות- סימפטיה ("אוי זה נורא ואיום! את ממש מסכנה! אני מרגישה נורא בשבילך!") סימפטיה עשויה לעיתים להעצים את התחושות הקשות של האדם, או לחלופין להעביר את המיקוד אלינו ולאיך שאנחנו מרגישות במקום אליו).
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הקשיבו לכן באופנים האלו. איך זה הרגיש?
האם אופני ההקשבה האלו בהכרח רעים? ממש לא! לעיתים הם אפילו מאד יכולים לסייע! השאלה היא רק מתי- הכול עניין של עיתוי- ומה מתאים לאדם שכרגע בהצפה רגשית לשמוע מאיתנו.
אז איזו הקשבה אנחנו מתרגלים בתקשורת המקרבת? הקשבה אמפטית. בהקשבה כזאת אנחנו נוכחות עם האדם במקום הרגשי שבו הוא נמצא, בלי ניסיון לחלץ אותו משם, לנתח אותו, או להזדהות ולרחם עליו. אנחנו למעשה לא עושות הרבה- פשוט נוכחות. זה יכול להיות שינוי פרדיגמה רציני למי שחונך שצריך לעשות, לפעול, לעזור. באופן פרדוקסלי- סוג כזה של הקשבה עוזר לאדם שמולנו להגיע לרווחה רגשית הרבה יותר מהר- ולחשוב בעצמו על פתרונות שהכי מתאימים לו.
פעם- לפני שהתחלתי לתרגל תקשורת מקרבת- פשוט לא הבנתי שאני לא מקבלת את סוג ההקשבה שאני זקוקה לה, ועברתי מחבר וחבר בניסיון להשיג הקלה רגשית. היום- מספיק לי להתקשר לאדם שמיומן באמפטיה ואפילו אם הוא נמצא בצד השני של העולם- ההקשבה הזו עוזרת לי להגיע להקלה רגשית עצומה!
נסו השבוע פשוט לשים לב לאיך שאתן מקשיבות לאחרים, ולאיך שמקשיבים לכן. השלב הראשון באמפטיה הוא הקשבה שקטה. (על השלבים הבאים בהמשך)
מוזמנות לשתף אותנו אך היה לכן!
על הקשבה אמפטית מלאה תוכלו ללמוד בקורס הזום המלא שלי (דברו איתי לפרטים נוספים)
Comments