זה לא ה"מה" , אלא ה"איך" -קצת על חסמי תקשורת

כשלמדתי גישור, היינו עושים סימולציות של מריבות בין 2 צדדים (אדם א' וב') , כשהצד השלישי מגשר ביניהם, כלומר מהווה מרחב הקשבה פנוי.

לפעמים הנושא שעליו "רבנו" היה נושא סתמי, כזה שלא בהכרח חווינו בעצמנו או שהעסיק אותנו באמת ביום יום. זה קצת הדאיג אותנו כי רציני לסמלץ מצבים ברמת כעס ומופעלות בעצימות גבוהה.

אבל אז היה קורה הקסם- אדם א' היה אומר לב' את כל מה שמפריע לו בלי לעשות חשבון (כלומר תוך שימוש בחסמי תקשורת), ואדם ב' היה מתחיל להתעצבן, אבל ממש! ולענות לו בחזרה באופן שבו השיחה הסלימה תוך שניות! זה היה ממש מדהים לחוות את עצמי למשל בתור אדם ב' מתעצבנת מנושא שבכלל לא קשור אלי ושאני לא מכירה באמת מהיום יום שלי, רק בגלל איך שדיברו אלי!

מה למדתי מזה?

א. שיש את התוכן- הנושא האמיתי שעליו מתווכחים לפעמים, ה"מה", שהוא גם ככה לפעמים נושא לא פשוט, והוא בעצם הדבר הכי חשוב בשיחה

ב. ויש את העטיפה- ה"איך". גם אם נתעלם רגע מה"מה" שהוא בעצם הדבר העיקרי, אם ה"איך", העטיפה (או ההגשה), לא עובר באופן מיטבי לצד השני, זה יכול לעשות בלאגן שלם.

במפגשי גישור אנחנו פורמים בעדינות ובהדרגה את העטיפה (שלפעמים קצת הסתבכה בעצמה) כדי להגיע לעיקר, לתוכן, שהוא המתנה האמיתית שמחכה ששני הצדדים יקבלו אותה. תהליך ההתרה של העטיפה הוא תהליך עדין, שעובר לעיתים קרובות דרך חסמי תקשורת (כגון שיפוטים האשמות ודרישות גלויות או סמויות).

חסמי תקשורת מייצגים את הכוונות שלנו. האם הכוונה שלנו היא לגרום לאחר לעשות כרצוננו מתוך אי נעימות אשמה, לחץ או בושה? או מתוך בחירה, רצון טוב, וכי נעים וכייף לאחר ללכת לקראתנו?

הגישור לרוב מסייע לצד א' וב' להתמיר את חסמי התקשורת האלו ולעשות תנועה לעבר החיבור לחוויה ולמה שחשוב לכל צד (המתנה) , באופן שייקל על 2 הצדדים לפתוח את הלב ולהינגע ( to be touched) זה ע"י זה.

מה דעתכםן?