יש לי חברה, שבתדירות גבוהה מאד הייתה מתלוננת ומאשימה אותי בדברים שקרו לה. זה היה משגע אותי- שהיא לא לקחת אחריות על מה שקורה לה ושאני תמיד אשמה בכול.
לפני כמה שנים- היו לי כרטיסים להופעה מעכשיו לעכשיו. נזכרתי שהיא תמיד מתלוננת שאני כבר לא מזמינה אותה ויוצאת אתה לשום מקום, אז הזמנתי אותה לבוא איתי. היא לא התלהבה מהעניין (עייפה, אין לה כוח, עמוסה) אבל בגלל שהיא תמיד באה בטענות שאני לא עושה אתה שום דבר, לחצתי עליה להגיע. והיא בסוף באה.
אחרי שחנתה, כשיצאה מהאוטו לעבר אולם ההופעות, (בעוד אני מחכה לה באולם), היא החליקה על המדרכה וריסקה את המרפק. השבר היה מורכב, דרש מספר אשפוזים וניתוחים. גם היום, כמה שנים לאחר מכן, היא סובלת מכאבי תופת ומרחב התנועה שלה מוגבל מאד. בקיצור, באסה רצינית.
בכל פעם שאנחנו מדברות על זה- היא מאשימה אותי. "הכול בגללך, שברתי את היד באשמתך. את זאת שהכרחת אותי לצאת מהבית".... וכו'. התגובה האוטומטית שלי היא: "סליחה??? תיקחי קצת אחריות!! תמיד כולם אשמים חוץ ממך!!! את זאת שלא שמת לב כשיצאת מהאוטו, אני אפילו לא הייתי לידך כשזה קרה! ואם לא היית רוצה לבוא להופעה היית צריכה להישאר בבית!!!! וחוץ מזה את תמיד מתלוננת שלא לוקחים אותך לשום מקום ובגלל זה התעקשתי שתבואי..." וכך פינג פונג של האשמות הדדיות.....
כך יוצא ששתינו יוצאות מאד מתוסכלות מהשיחה בנושא- לי נמאס שהיא כל הזמן מאשימה אותי ולא לוקחת אחריות, והיא מבואסת מאד שאני לא תומכת בה בכאבה ומכירה בחלק שלי בעניין.
איך אפשר לשנות את הדינמיקה הזאת של האשמה-מתקפה- האשמה- מתקפה הדדיים????
החלטתי לנסות משהו חדש ברוח התקשורת הלא- אלימה (תקשורת מקרבת)
החברה: "הכול בגללך, שברתי את היד באשמתך. את זאת שהכרחת אותי לצאת מהבית".
אני: "אז את חושבת שהכול באשמתי? "
החברה: "נכון מאד! אם לא היית לוחצת עלי באותו יום, לא הייתי יוצאת מהבית וכל זה לא היה קורה! "
אני: "אז את כועסת עליי שלחצתי עלייך לצאת מהבית כשזה לא היה מדויק לך? "
החברה: "כן! ממש! אני בכלל לא רציתי לצאת באותו היום! הייתי עייפה ולא במצב לצאת! "
אני: "אז את כועסת שלא הקשבתי לך וכיבדתי את הרצון שלך לנוח בבית באותו יום "
החברה: "בארור! אם הייתי נשארת בבית זה לא היה קורה!!! "
אני: "אז ממש חשוב לך שיכבדו את הרצון שלך ואת המרחב שלך, בלי להפעיל עלייך לחץ? "
החברה: "כן! אם אני אומרת לא, זה לא!! "
אני: "אני רואה עכשיו כמה שזה לא היה נכון שהתעקשתי שתבואי. אני ממש עצובה ומתחרטת שהתעקשתי שתבואי. הייתי צריכה להיות יותר קשובה לך "
החברה: "נכון, ואת הנעשה אין להשיב "
אני: "נכון, אני רואה כמה שאת סובלת עכשיו, ואיזה כאבי תופת יש לך "
החברה: "כן, זו הרגשה נוראית. אין יום שאני לא סובלת. ככה כבר 4 שנים "
אני: "אהובה, אני כל כך מצטערת שאת עוברת את כל זה "
החברה: "גם אני "
אני: " זה בטח לא קל בכלל"
החברה: "ממש לא. אני עוברת ייסורים וגיהינום כל יום מחדש "
אני: " בא לי לחבק אותך עכשיו ולבכות יחד אתך"
החברה: "גם לי "
דקות בודדות אחר כך- החברה: "את יודעת, גם אני הייתי לא בסדר. הייתי צריכה להקשיב לעצמי באותו יום..."
מרגישים את ההבדל בין השיחה הרגילה שלנו (פינג פונג של אשמות) לבין מה שקרה פה עכשיו?
אז מה בעצם קרה פה? במקום להקשיב למה שהחברה שלי חושבת עלי ("את אשמה") ולהאשמות והתלונות שלה, הקשבתי למה שהיא מרגישה וצריכה. מה שהיא מרגישה זה תסכול עמוק וכעס. מה שהיא צריכה זה שאכיר בזה שזה לא היה נכון ללחוץ עליה לבוא להופעה כשהיא אמרה מלכתחילה "לא". הצורך שלה היה שאכיר בכך שהייתי צריכה לכבד את הלא שלה. ושאתאבל יחד אתה על הטרגדיה הפרטית שקרתה לה, שאהיה אתה יחד בכאב שלה, שהוא יומיומי, ושאכיר בקושי הפיזי והרגשי שהיא חווה כבר 4 שנים.
להקשבה כזאת קוראים הקשבה אמפטית.
הקשבה כזאת עוזרת לנו לצאת מהמקום של "בסדר/לא בסדר", ושל "מי אשם"- ופשוט להכיר בכאב של האדם שמולנו.
במקום לקחת את האשמה עליי ולקחת אחריות על מה שקרה לחברה שלי, לקחתי אחריות על ההתנהגות שלי ולהשפעה של ההתנהגות שלי עליה. זה בעצם ההבדל בין לקחת אשמה עליי (בגללי שברת את היד) ולהתנצל (סליחה, אני אשמה) לבין לקחת אחריות על ההתנהגות שלי (זה באמת לא היה נכון ללחוץ עלייך לבוא) ולהתאבל יחד אתה על מה שקרה לה (זה באמת נוראי, ואני מרגישה צער, וחרטה שלחצתי עלייך, ורואה את הכאב שלך). והדבר הכי מדהים- זה שהקשבה כזאת עזרה לה להתרכך, להיפתח, ובסופו של דבר לבחון את התנהגותה שלה עצמה במקום להאשים אותי...וזה קרה בטבעיות בלי שכיוונתי לשם או האשמתי אותה בחזרה....
גם לכם נמאס שהצד השני מאשים אתכם ולא לוקח אחריות? בואו להעמיק את היכולת שלכם להתמודד עם מצבים כאלו, בקורס הקרוב שייפתח- תקשורת מקרבת במערכות יחסים.
Comentarios