Search Results

כמה אפשר לדבר על תקשורת מקרבת בלי שזה יימאס (ספוילר מלאאא) ? טור שכתבתי, שהתפרסם אתמול בערב במגזין את- https://www.atmag.co.il/%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%AA-%D7%97%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C/ בטור הצגתי זוית חדשה למיומנות הכה חשובה הנקראת אמפטיה, היכולות לעיתים במקרים מסוימים אפילו להציל חיים. אני יכולה לדבר עד מחר על תקשורת מקרבת, אבל בלי שלומדים ומתרגלים את זה, זה הרבה פחות יעיל.... אשמח לשמוע את דעתכם, שאלות והשגות יתקבלו בברכה

כשלמדתי גישור, היינו עושים סימולציות של מריבות בין 2 צדדים (אדם א' וב') , כשהצד השלישי מגשר ביניהם, כלומר מהווה מרחב הקשבה פנוי. לפעמים הנושא שעליו "רבנו" היה נושא סתמי, כזה שלא בהכרח חווינו בעצמנו או שהעסיק אותנו באמת ביום יום. זה קצת הדאיג אותנו כי רציני לסמלץ מצבים ברמת כעס ומופעלות בעצימות גבוהה. אבל אז היה קורה הקסם- אדם א' היה אומר לב' את כל מה שמפריע לו בלי לעשות חשבון (כלומר תוך שימוש בחסמי תקשורת), ואדם ב' היה מתחיל להתעצבן, אבל ממש! ולענות לו בחזרה באופן שבו השיחה הסלימה תוך שניות! זה היה ממש מדהים לחוות את עצמי למשל בתור אדם ב' מתעצבנת מנושא שבכלל לא קשור אלי ושאני לא מכירה באמת מהיום יום שלי, רק בגלל איך שדיברו אלי! מה למדתי מזה? א. שיש את התוכן- הנושא האמיתי שעליו מתווכחים לפעמים, ה"מה", שהוא גם ככה לפעמים נושא לא פשוט, והוא בעצם הדבר הכי חשוב בשיחה ב. ויש את העטיפה- ה"איך". גם אם נתעלם רגע מה"מה" שהוא בעצם הדבר העיקרי, אם ה"איך", העטיפה (או ההגשה), לא עובר באופן מיטבי לצד השני, זה יכול לעשות בלאגן שלם. במפגשי גישור אנחנו פורמים בעדינות ובהדרגה את העטיפה (שלפעמים קצת הסתבכה בעצמה) כדי להגיע לעיקר, לתוכן, שהוא המתנה האמיתית שמחכה ששני הצדדים יקבלו אותה. תהליך ההתרה של העטיפה הוא תהליך עדין, שעובר לעיתים קרובות דרך חסמי תקשורת (כגון שיפוטים האשמות ודרישות גלויות או סמויות). חסמי תקשורת מייצגים את הכוונות שלנו. האם הכוונה שלנו היא לגרום לאחר לעשות כרצוננו מתוך אי נעימות אשמה, לחץ או בושה? או מתוך בחירה, רצון טוב, וכי נעים וכייף לאחר ללכת לקראתנו? הגישור לרוב מסייע לצד א' וב' להתמיר את חסמי התקשורת האלו ולעשות תנועה לעבר החיבור לחוויה ולמה שחשוב לכל צד (המתנה) , באופן שייקל על 2 הצדדים לפתוח את הלב ולהינגע ( to be touched) זה ע"י זה. מה דעתכםן?

למה פעם, כשהייתי במצוקה/חרדה- הייתי מתקשרת ל-20 חברים לפחות, והיום מספיק לי להתקשר לאדם אחד או שניים והם אפילו לא חייבים להיות אנשים שקרובים אלי, כדי להצליח להירגע? מכירות את זה שאתן בסערה רגשית וממש זקוקות לתמיכה מהסביבה הקרובה? האנשים הכי קרובים אליכם הם אנשים מדהימים, תומכים, אוהבים ודואגים- אבל אתן עדיין מוצאות את עצמכן באיזה שהוא לופ רגשי? כלומר גם אחרי שיחה תומכת ואוהבת אתן ממשיכות להרגיש שאתן בסרטים, ובעליות ומורדות רגשיים? יכול להיות שהחברים שלכם אפילו כבר קצת מותשים מלהקשיב לכם ונמאס להם להקשיב לבעיות שלכן כמו תקליט חוזר? והם כבר מתחילים קצת להתייאש מכן? או לחלופין- אתן החברה שתמיד מתקשרים לטחון לה את המוח ואתן כבר מותשות מלנסות לעזור ללא הצלחה לחברות שלכן? אז למה זה קורה בעצם? מסתבר שלא כל סוגי ההקשבה באמת מסייעים לנו כשאנחנו במצוקה או בהצפה רגשית. או במילים אחרות: לא כל עזרה באמת עוזרת. רובנו חונכנו כשכפונה אלינו אדם במצוקה לעשות את הדברים הבאים: (1) לנסות להוציא את האדם מהמצוקה שלו. זה יכול להתבטא ע"י עידוד ("את תראי שיהיה טוב"), ע"י מתן עצות ("כדאי לך כבר להוציא אותו מהראש ולהכיר מיד מישהו חדש"), הקטנת ערך ("לא נורא, זה היה יכול להיגמר יותר גרוע" ) לשתף בסיפור שלנו כדי שהשני ירגיש יותר טוב ("אני מבינה בדיוק על מה את מדברת, גם לי הייתה פרידה נוראית..."), ביטול התחושה של האדם שמולנו ("ממש אין לך מה להרגיש רע, את מהממת!"), וכו'. לרוב הניסיון להוציא את האדם מהמצב הרגשי שבו הוא נמצא- לא מאפשר לתחושות הקשות לקבל את המקום וההכרה שהן צריכות. (2) לנסות להבין מהשכל את המצב של האדם שמולנו כדי לעזור לו "להבין דברים". למשל ע"י ניתוח המצב ("זה נשמע כמו חרדת הנטישה שלך"), ניסיון לחנך ("זה בא ללמד אותך ש... או: מה לדעתך השיעור שלך כאן?"), חקירה ("מתי זה התחיל?", "איך זה קרה"?) וכו'. הניסיון לנתח את המצב לרוב מביא את האדם שמשתף בסיפור לעבור לסיפורים ארוכים של השכל- במקום להתחבר לתחושות הלב והגוף. באופן פרדוקסלי- כשמנסים להפטר מרגשות- יש להם נטייה להתעצם. (3) הזדהות- סימפטיה ("אוי זה נורא ואיום! את ממש מסכנה! אני מרגישה נורא בשבילך!") סימפטיה עשויה לעיתים להעצים את התחושות הקשות של האדם, או לחלופין להעביר את המיקוד אלינו ולאיך שאנחנו מרגישות במקום אליו). נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הקשיבו לכן באופנים האלו. איך זה הרגיש? האם אופני ההקשבה האלו בהכרח רעים? ממש לא! לעיתים הם אפילו מאד יכולים לסייע! השאלה היא רק מתי- הכול עניין של עיתוי- ומה מתאים לאדם שכרגע בהצפה רגשית לשמוע מאיתנו. אז איזו הקשבה אנחנו מתרגלים בתקשורת המקרבת? הקשבה אמפטית. בהקשבה כזאת אנחנו נוכחות עם האדם במקום הרגשי שבו הוא נמצא, בלי ניסיון לחלץ אותו משם, לנתח אותו, או להזדהות ולרחם עליו. אנחנו למעשה לא עושות הרבה- פשוט נוכחות. זה יכול להיות שינוי פרדיגמה רציני למי שחונך שצריך לעשות, לפעול, לעזור. באופן פרדוקסלי- סוג כזה של הקשבה עוזר לאדם שמולנו להגיע לרווחה רגשית הרבה יותר מהר- ולחשוב בעצמו על פתרונות שהכי מתאימים לו. פעם- לפני שהתחלתי לתרגל תקשורת מקרבת- פשוט לא הבנתי שאני לא מקבלת את סוג ההקשבה שאני זקוקה לה, ועברתי מחבר וחבר בניסיון להשיג הקלה רגשית. היום- מספיק לי להתקשר לאדם שמיומן באמפטיה ואפילו אם הוא נמצא בצד השני של העולם- ההקשבה הזו עוזרת לי להגיע להקלה רגשית עצומה! נסו השבוע פשוט לשים לב לאיך שאתן מקשיבות לאחרים, ולאיך שמקשיבים לכן. השלב הראשון באמפטיה הוא הקשבה שקטה. (על השלבים הבאים בהמשך) מוזמנות לשתף אותנו אך היה לכן! על הקשבה אמפטית מלאה תוכלו ללמוד בקורס הזום המלא שלי (דברו איתי לפרטים נוספים)

"את די תמימה שאת מתעסקת בתקשורת המקרבת הזאת. העולם האמיתי הוא לא לאבי דאבי" כך אמרה לי השבוע חברתי. אכן, אנשים רבים חושבים שתקשורת מקרבת פירושה שאני תמיד אמורה להיות נחמדה, חביבה, ומכילה כלפיי הצד השני. וזה לא בדיוק ככה. התקשורת המקרבת עוסקת קודם כל, ולפני הכל, באותנטיות. יש האומרים אפילו כנות רדיקאלית. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו מתרגלים קודם כל הקשבה וחיבור לעצמנו ולמה שחשוב לנו. כשאנחנו מחוברים לעצמנו, דפוסים כמו ריצוי, או לעשות דברים שכבר לא מתאימים לנו רק כי לא נעים לנו או כי או כי אין לנו ברירה, הופכים להיות כבר פחות ופחות מתאימים לנו. ומה עוד? בתקשורת המקרבת אנחנו לומדים לשים לב למחשבות ולרגשות שלנו. זה אומר שאפשר לתת מקום לקשת שלמה של תחושות ורגשות לא נעימים, פחות מקובלים, לתת להם להיות, ופשוט לשים לב למסר שלהם. ואיך כל זה קשור ל"מקרבת"? אז קודם כל אנחנו לומדים להיות יותר קרובים לעצמנו, לרצונות האמיתיים שלנו, למה שבאמת באמת חי בנו. באנגלית- קוראים לגישה הזאת "תקשורת לא אלימה". למה? כי בגישה הזו, לומדים גם איך לבטא את מה שחשוב לנו באופן שלאחר יהיה יותר קל לשמוע אותנו. כלומר לתרגם את השיפוטים וההאשמות שיש לנו כלפי האחר, כך שיהיה לו יותר קל לרצות ללכת לקראתנו, גם במצבים קשים, גם כאשר שלא מסכימים. בנוסף, ככל שאנחנו מחוברים למה שחשוב לנו (הצרכים שלנו), אנחנו יכולים להיפתח ליותר אפשרויות כדי למלא את הצרכים האלו. ככל שיש לנו יותר אפשרויות, אנחנו פחות תלויים באנשים ובדרכים ספציפיות כדי למלא את הצרכים שלנו, מה שמאפשר לנו ולאחרים הרבה יותר חופש בחירה, ומרחב נשימה. הגישה הזו עוזרת להוריד את מפלס האלימות הרגשית והפיזית. שלנו לעצמנו, ושלנו לאחרים. ואז קל לנו יותר לייצר חיבור, הבנה. יש האומרים קרבה. אז אם גם אתם מרגישים כבר הרבה זמן שנמאס לכם להתנחמד, להיות בריצוי, לוותר על עצמכם, ועוד לא מצאתם דרך לבטא את עצמכם בלי לייצר בלאגן, דרמות, מאבקי כוחות וכו- יש גם את הדרך השלישית (במקום להתעקש או לוותר) - להתחבר. אשמח לשמוע את מחשבותיכם בנושא

Master or Disaster? זו הכותרת של כתבה מרתקת שחברה שלחה לי לפני כמה שנים. אחת המסקנות העיקריות (והמתבקשת) בכתבה, היא שבני זוג שיש להם מערכת זוגיות חזקה וטובה, נוטים באופן קבוע לבטא הערכה והוקרת תודה אחד כלפי השני. לעומתם, בני זוג עם מערכות מעורערות, נוטים להאשים, לבקר ולהתלונן אחד כלפי השני. מה שמעניין, זה שהרבה פעמים הגבול בין האשמה להערכה, בין תלונה להוקרת תודה, הוא לא כזה גדול. למשל- נניח שהתלונה שלי כלפי זוגתי היא שהיא לא נמצאת מספיק בבית ולא מבלה איתי. למעשה, ייתכן שאני מאד מעריכה ומוקירה זמן איכות איתה. במקום להגיד לה "את ממש לא בסדר שאת לא מספיק נוכחת, את מזניחה את הקשר שלנו" אני יכולה להגיד משהו כמו "אני כ"כ אוהבת שאנחנו מבלות יחד. נוכחותך עושה לי טוב וככ הייתי רוצה שיהיה לנו עוד מזה. יתאים לך להקדיש לי ערב נוסף בשבוע? " מרגישים את ההבדל? וזה לא חייב להיות רק בזוגיות. לדוגמא-- הבוקר נתקלתי בפוסט זועם של אמא על משרד החינוך שמפקיר את ההורים, מזלזל בהם, לא מתחשב, ושם עליהם פס בכך שיש יותר מדי ימי חופש בתחילת השנה. אבל אפשר גם לבטא את זה בצורה אחרת: הזמן שבו ילדינו נמצאים במסגרות משרד החינוך הוא זמן שאנחנו מאד מעריכים כי זה אומר שדואגים לילדינו וזה מאפשר לנו מרווח נשימה ויכולת לפרנס. היינו שמחים להגדיל את הזמן הזה בתחילת השנה, או למצוא פתרון חלופי לילדים שנותרים ללא מסגרת" מרגישים את ההבדל ב2 הנוסחים? איזה נוסח יגביר את הסיכוי שירצו ללכת לקראתנו, להתחשב בנו, ולמצוא פתרון משותף?

האם זה לגיטימי שהתבאסתי ממה שהיא אמרה/עשתה? זאת השאלה שחברה שלי שאלה אותי השבוע. גם אני עצמי לעיתים נוטה לשאול את השאלה הזו. כשאני מתבאסת ממשהו שמישהו אמר או עשה לי ובודקת מה חברות שלי חושבות על זה, אני בעצם רוצה לקבל תיקוף, ולידציה, למה שאני מרגישה. אני עשויה לקבל תשובות שונות כמו: *בטח שזה הגיוני שהתבאסת, מה שהיא עשתה/אמרה לך היה ממש לא בסדר! או: *את מגזימה, אני בכלל לא מבינה ממה התבאסת. אני לא הייתי מגיבה ככה/ אין לך מה להרגיש ככה. זה חשוב לקבל תיקוף לתחושות שלנו או לחלופין פרופורציות מאנשים שאנו מעריכים את דעתם, כי זה עוזר לנו להישאר במציאות. יחד עם זאת, השאלה הזו והתשובות שאנו עשויים לקבל עליה יכולים לפעמים להביא אותנו למרחב של 2 אפשרויות שהוא: אני צודקת/אני טועה. אם אני צודקת- אני עשויה לכעוס על הצד השני ולהתעסק באשמתו, ואם אני טועה- אני עשויה לכעוס על עצמי ולחוש בושה או אשמה. אז איך מתקדמים מהמקום זה? אני רוצה להציע אפשרות נוספת- לכל רגש שיש לי יש מקום. גם אם התחושה שלי היא לא פרופורציונית לסיטואציה שהתרחשה, הרגשות שלי הם סמן לזה שיש משהו חשוב לי שכרגע רוצה מקום והכרה. זה לא בהכרח אומר שהאחר טועה. זה פשוט אומר שמשהו שהאחר אמר או עשה היווה טריגר לצורך חשוב שלי שדורש את תשומת לבי כרגע. כשאני מקבלת את תחושותיי בברכה ושמה לב למה שחשוב לי בסיטואציה, אני יכולה לבחור בדרכי פעולה שיהיו יותר פרואקטיביים עבורי וייתנו מענה למה שחשוב לי. כשאני עסוקה באחר ובכמה שהוא לא היה בסדר, יהיה לי מאד קשה לשים לב לצורך שלי באותו רגע, מה שיקטין את הסיכוי שהוא יתמלא. לעומת זאת כשאני מבטלת את התחושות שלי ואומרת לעצמי שאני מגזימה, אני מבטלת משהו חשוב שחי בי שכרגע דורש הכרה. ויש את המשפט המפורסם what you resist persists. תחושות שמתעלמים מהן לאורך זמן עשויות להתעצם, עד שנקשיב להן. לעומת זאת תחושות שמקבלות הכרה ומקום עשויות להתמוסס הרבה יותר מהר ולהחליף את מקומן בתחושות נעימות יותר, פשוט כי קיבלנו את המסר שאותן תחושות באו להעביר לנו. מה דעתכםן?

כך שאלה אותי היום משתתפת במפגש שהעברתי. דיברנו על כך שמאחורי כל התנהגות אנושית, פוגענית וטראגית ככל שתהיה, תמיד קיים צורך אנושי (ותמיד יש סיפור מאחורי כל התנהגות). השאלה היא, האם זה לא עושה הנחות לאנשים רעים?! השאלה ששאלתי בהמשך היא- האם להבין את המניעים להתנהגות של מישהו נקרא לעשות לו הנחות? כי להבין מישהו, אין פירושו שאנו מקבלים את ההתנהגות שלו. זה גם הזכיר לי סיפור של מרשל רוזנברג (מייסד גישת התקשורת המקרבת ) שעבד עם אסירים. אחד מהם היה בחור פדופיל שהורשע שוב ושוב בהתעללות בקטינים חסרי ישע. הוא חזר לכלא מספר פעמים, ושום שיקום לא עזר לו. מרשל ישב איתו וניסה לנחש את הצרכים שישבו בבסיס ההתנהגות של אותו בחור. לאחר בירור מסוים, התברר שהצורך של אותו בחור לא היה הנאה, אלא הרצון שיבינו את מה שעבר עליו כילד שחווה התעללות מצד אביו. כשראה את האימה בעיני הקורבנות שלו, הוא סוף סוף חש הקלה ושמישהו יכול לראות אותו ואת מה שחווה בילדותו. הוא כבר לא חש שהוא לבד עם זה. ברגע שמרשל עזר לו להבין את הצורך שלו שמאחורי ההתנהגות הנוראית והפוגענית הזו, הוא כבר יכל בעצמו לחשוב על דרכים אחרות כדי למלא את אותו צורך בהבנה עמוקה, מבלי לפגוע באחרים. מאז הוא הפסיק את הפגיעות באחרים, השתקם, ולא חזר לכלא. ומה המסר? המסר הוא שכשאנחנו מצליחים להבין את המניעים שמאחורי התנהגויות פוגעניות (של אחרים ושל עצמנו), אנחנו בעצם תומכים באפשרות לשנות את אותה התנהגות, באופן שייטיב יותר עם הסביבה, וייקח את כולם בחשבון.

איך לדעת אם מערכת היחסים הזו נכונה לי? האם להשאר בה או לשחרר אותה? וודאי שאלתן את עצמכן את השאלה הזו לא פעם, בתחילתה ובמהלכה של מערכת יחסים. אני מנחשת שבמקרים מסויימים היה לכן קשה להגיע לתשובה חד משמעית כי היו בתוככן קולות רבים ושונים, למשל: "ומה אם אשחרר את מערכת היחסים הזו ולא אמצא משהו אחר מדויק יותר?" "ומה אם אשאר בקשר הזה ואבזבז את זמני ואמשיך להיות לא מסופקת?" וכו וכו. האמת, שלפעמים ההחלטה אם להשאר או לשחרר את הקשר היא אכן לא חד משמעית. לכל החלטה יכולות להיות תוצאות שונות ולא צפויות. אז איך בכז לקבל בהירות לגבי מה ההחלטה הנכונה עבורי? אני אוהבת להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, ולשאול שאלה אחרת: אילו צרכים מתמלאים לי בכך שאני נשארת בקשר? ואילו צרכים עשויים להתמלא לי אם אעזוב? למעשה אני משנה את המיקוד שלי מהחלטה בינארית של שחור או לבן, לתשומת לב לגבי מה חשוב לי באופן כללי? האם חשוב לי בטחון רגשי ופיזי? אינטימיות? תשוקה? אמון? וכו וכו. הצרכים הם תמיד מופשטים. אני יכולה להיות במערכת יחסים שאין בה ביטחון למשל, ודווקא ללא מערכת יחסים להרגיש בטוחה יותר, ולהפך. ההחלטה עצמה אם להשאר או לעזוב קשר היא לא ערובה למילוי צרכים כמו ביטחון, אינטימיות, וכו. ברגע שאני מתחברת לצרכים שלי ושמה לב למה שחשוב לי, אני עשויה לשים לב לדרכים נוספות, חדשות, כדי למלא את הצרכים האלו, גם בתוך מערכת היחסים שאני נמצאת בה עכשיו וגם בלי קשר אליה. ככל שהצרכים שלי ייתמלאו, השאלה הראשונית או שתפסיק להיות רלוונטית, או ששינוי צורת הקשר (למשל ההחלטה להפריד כוחות) יהפוך להיות יותר נינוח וטבעי, עם הרבה פחות לחץ נלווה.  אז אם אתן (או אתם) בצומת כלשהו בחייכן כרגע, בכל נושא שבעולם (ולא בהכרח בנושא מערכות יחסים), אני מזמינה אתכםן לסשן 1:1 איתי, בזום, בגישת התקשורת המקרבת, שהיא גישה מבוססת צרכים. מה דעתכךן?

מתי כדאי להתעקש ומתי להתפשר בוויכוח עם בני הזוג שלנו? וודאי שמעתם לא פעם את האמירה שבזוגיות טובה צריך להתפשר. מצד שני- יש האומרים שאם לא נעמוד על שלנו אז נוותר על עצמנו בקשר. אז מה עושים? ובכן- ישנה גם דרך שלישית- להתחבר. כלומר- ב2 האפשרויות הראשונות תמיד מישהו מוותר. אבל: מאיזה מקום הייתם רוצים שבני הזוג שלכם ייתנו לכם, ולהפך? האם הייתם רוצים שהנתינה תהיה מהלב, ממקום שרוצה ונהנה לתת, או ממקום של חובה, לחץ, אי נעימות, או רצון להימנע מאשמה? מה לדעתכם יכול לקרות בקשר כשהנתינה מתבצעת ממקום כזה לאורך זמן רב? זה יכול להוביל בהמשך לפיצוץ בקשר, או לחלופין- לכך שאחד או שני הצדדים יהיו "אנשים נחמדים ומתים מבפנים". אז מהי הדרך השלישית? לדוג: נניח שבני הזוג רבים לגבי החופשה שלהם. האישה רוצה לצאת לטיול בטבע, ובן זוגה רוצה להישאר בבית. במקום להתעקש לצאת לטיול או לוותר ולהישאר בבית (ולהפך)- יש עוד אופציה- להתחבר לצרכים המופשטים שיושבים מתחת לרצונות שלהם. צרכים יכולים להיות: חופש, אוטונומיה, בטחון, מנוחה, הרמוניה, נראות, הגשמה, מרחב, יצירה, הנאה, חיבור, קרבה, וכו'. מכיוון שהצרכים הם מופשטים, יש אינסוף דרכים למלא אותם. הוויכוח הוא תמיד על הדרך הספציפית (=אסטרטגיה) שבה בני הזוג חושבים שאפשר למלא את הצרכים האלו. אבל בין הצרכים המופשטים אין באמת קונפליקט- כי יש אינסוף דרכים למלא אותם! ברגע שבני הזוג יתחברו לצרכים המופשטים שיושבים מתחת לרצונות הספציפיים שלהם- הם גם יוכלו להינגע זה בזה (to be touched by each other) וגם למצוא אסטרטגיות נוספות שייקחו בחשבון את הצרכים של שניהם! למשל- נניח שהצרכים המופשטים של האישה (שרוצה לטייל) הם הנאה, תנועה, וקרבה לבן זוגה. והצרכים של בן זוגה (שרוצה להישאר בבית) הם מנוחה ומרחב. ברגע ששניהם יתחברו לצרכים זה של זה- יכולים לצוץ להם רעיונות חדשים שיתאימו לשניהם. למשל- האישה יכולה לצאת להתרענן בטבע עם חברים אחרים כדי למלא לעצמה את הצורך בהנאה ותנועה. בזמן הזה בן זוגה יכול לנוח בבית כדי למלא לעצמו את הצורך במנוחה ומרחב שקט. אח"כ הם יכולים להיפגש שוב בבית לפעילות משותפת (נניח ארוחה או סרט טוב) כדי למלא את הצורך בקרבה. או למשל- האישה יכולה לעשות בבית ספורט כדי למלא לעצמה את הצורך בתנועה ופעילות פיזית, ואז לצאת יחד עם בן זוגה למקום רגוע בטבע שבו רק ינוחו כדי למלא להם את הצורך במרחב, מנוחה, וקרבה. יש אינסוף אפשרויות כמובן. נסו השבוע לזהות איזה צורך מופשט יושב בבסיס הרצונות הספציפיים שלכם. אולי תופתעו?

זה היה הטון של התכתבות שנתקלתי בה ברשת בין תיאטרון ישראלי כלשהו לבין לקוחה פוטנציאלית שהפריע לה שבאחת ההצגות לא הייתה הלימה בין מהות ההצגה (הצגה נשית) לבין זהות הכותב (גבר). אבל הנושא לא באמת משנה. היום זה משהו אחד, מחר זה משהו אחר. הנקודה היא, שהמסר שהיא רצתה להעביר לתיאטרון היה מסר כ"כ יפה- "כ"כ הייתי רוצה לראות שבהצגות שמהותן לחזק את היצירה הנשית יש מקום ליוצרות ובעלות תפקידים נשיות. חשוב לי לקדם את קולן ואת פועלן. אני מתוסכלת מכך שאין לנשים מספיק מקום/ או: התאכזבתי כי בעיני ההצגה לא מייצגת את הקול הזה" או משהו כזה. אך במקום זאת- המסר יצא בצורה של "התיאטרון שלכםן צריך להתבייש, והתשובה שלכםן היא בושה", כאשר התיאטרון ניסה להסביר ולהצדיק את הבחירות המקצועיות והאמנותיות שלו. מיותר לציין שאותה לקוחה פוטנציאלית לא קיבלה את ההכרה או הבנה מלאה שהיא רצתה למסר החשוב שרצתה להעביר. ואותם אנשים שייצגו את התיאטרון ברשת כנראה שלא חשו בושה, אלא יותר עצבים ו/או חוסר סבלנות כלפי הכותבת. אז מה הסיפור עם הבושה הזו? התרגלנו באופן תרבותי להניע אנשים לפעול ולעשות שינוי מתוך אי נעימות בושה או אשמה. העניין הוא שזה הרבה פעמים משיג לנו את ההפך ממה שהיינו רוצים. בדר"כ האדם שמולנו יחוש כעס על זה שניסינו לבייש אותו (ולעיתים אף יינסה להעביר חזרה אלינו את הבושה)- כי מי מאיתנו אוהב להרגיש כמה שהוא לא בסדר? ונניח שהצלחנו והאדם השני יחוש בושה- סביר שהוא ייתרכז בכאב של עצמו על כך שהוא לא בסדר, ולא יהיה פנוי לראות את הכאב / או המסר היפה שלנו. ואפשרות נוספת זה שהוא פשוט ייתנתק מאיתנו. בכל האפשרויות האלו- סביר ששיח שכזה ייגרום לריחוק ולניתוק של שני הצדדים במקום לשינוי המיוחל. יש משהו אחר שאפשר לעשות? אנחנו יכולים לדבר על החוויה האישית שלנו ועל מה שחשוב לנו, מבלי להאשים או לבייש את הצד השני. זה יגדיל את הסיכוי שהמסר לשנו ייקבל הכרה. בקורסים של תקשורת מקרבת אנחנו לומדים לעשות את זה צעד אחר צעד, בשלבים ברורים ופשוטים. נניח שאני נזכרת עכשיו במישהו שעשה שבגללו שפטתי אותו כ"לא בסדר". אני יכולה לחשוב על כל מה שאני חושבת על אותו אדם, כמה שהוא לא בסדר, וכו וכו. ואז להתחבר לחוויה שלי ולחשוב מה הייתי רוצות שיהיה אחרת? איך זה ייראה? מה היה מתאפשר לי אם זה היה קורה? זו חוויה מאד מסויימות לחשוב על מישהו אחר ועל כמה שהוא לא בסדר, לעומת כשאני ממוקדות בחוויה שלי ובמה שחשוב לי. שם לפעמים נוצר משהו חדש.

אם אתםן כמוני, וודאי שמעתםן לא פעם את המשפט הזה מבן או בת זוגכםן. איך הרגשתםןם כששמעתםן את המשפט הזה? האם זה עשה לכםן חשק לראות ולהעריך את בן או בת זוגכםן? או להפך? רובנו לא אוהביםות שמאשימים אותנו או שמים עלינו אבחנות ותגיות. הדחף הראשוני שלנו עשוי להיות לכעוס ולהתקיף בחזרה, להתרחק, או אולי לחוש אשמה, להסביר ולהצטדק. אז מה אפשר בכ"ז לעשות כששומעים את הדברים האלו, בלי לאבד את החיבור עם האדם השני, בלי לקחת על עצמי אשמה וריצוי, ובלי להאשים או להתרחק? כשזה קורה לי, אני בדר"כ מתעצבנת בהתחלה, ואז נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שהצד השני פשוט מבטא כרגע באופן טראגי משהו שחשוב לו, ושזה לא אומר עלי שאני אשמה או לא בסדר. לדברי מרשל רוזנברג- מייסד גישת התקשורת המקרבת, יהיה לנו מאד קשה להקשיב לאחרים אם נחשוב שאנחנו אשמים/אחראיים למה שמפריע להם, או שתפקידנו לתקן או לפתור משהו. בכל אופן, אחרי שאני נושמת- אני עושה 2 דברים עיקריים: 1. אני בודקת עם הצד השני אם הבנתי אותו. "אז את בעצם מתכוונת לכך ש......? או "אז כשאת אומרת שאני לוקחת אותך כמובנת מאליו האם את מתייחסת ל ..." הבנתי אותך נכון?" מדהים כמה פעמים אני בתגובתיות למשהו שאני פירשתי שהצד השני בכלל לא התכוון אליו. לפעמים כשאני מבינה את כוונת הצד השני, רק עצם התחושה שהבנתי, כבר מורידה מעוצמת הביקורת כלפיי, והצד השני נרגע, ואין לו צורך להוכיח לי את צדקתו כדי ש"אבין". 2. אני מבקשת מהצד השני להסביר לי באופן ענייני, למה הכוונה/ למה התייחס כאשר אמר ש...אני לא רואה אותו/לוקחת אותו כמובן מאליו, וכו לפעמים התשובה תפתיע אותי ותעורר בי הקלה, למשל: הייתי שמחה אם המקרר היה יותר מלא כשאני מגיעה הביתה או הייתי שמח ליותר תשומת לב ושתרימי טלפון במהלך היום לומרלי שאת מתגעגעת אלי. מרגישיםות את ההבדל בין 2 הנוסחים? אין לי כל כך מה לעשות עם הטענה שאני לא רואה אותך או לוקחת אותך כמובנת מאליה, וסביר שאתחיל להתווכח איתך שזה לא נכון או אסביר ואצטדק לגבי משהו שבכלל לא התכוונת. אבל לשלוח לך עוד כמה הודעות אהבה ביום או להרים טלפון, זה קל ופשוט, וכבר יש לי הבנה ברורה איך אני יכולה למלא את הצורך שלך בנראות או תמיכה, בלי להרגיש אשמה או שאני לא בסדר. אפשר כמובן להרחיב את האופן שבו אנו מקשיבים ואולי אפילו "נהנים" מתלונות, כל זאת ועוד בקורסים של תקשורת מקרבת (תקשורת לא אלימה). בקורס נתאמן על מצבים אמיתיים מהחיים ונתרגל הטמעה של דרכי תגובה ופעולה חדשים. מה דעתכםן? אשמח לשמוע מה לקחתםן מהפוסט הזה.

אמרתי לה כבר מיליון פעם שהיא חייבת לצאת מהמצב הזה, והיא עדיין ממשיכה להיות תקועה שם ולסבול מכירים את זה שאדם קרוב אליכם נמצא בכאב? תקוע במצב* שרע לו? (*קשר, עבודה וכו) אז למה כל העצות שאתם נותנים לו לא עוזרות? למה הוא לא מקשיב לכם ופשוט יוצא משם? כשאדם נמצא במצוקה רגשית, הוא מוצף. אדם שנמצא בהצפה לא באמת פנוי לקבל עצות. כי המצב הוא אף פעם לא פשטני ושחור לבן. כי יש עוד הרבה גורמים ושיקולים שצריך לקחת בחשבון כשמבצעים החלטה מסוימת- פחדים, מחירים, השלכות.כי אם זה היה כזה פשוט כנראה שהוא כבר היה עושה את זה. כי הוא כבר יודע את כל מה שאמרתם לו בעצמו, גם בלי שתגידו לו. ואם זה היה כ"כ פשוט אולי הוא כבר היה עושה את זה מזמן. מה אני מנסה להגיד פה? כשאנחנו אומרים לאדם שסובל - פשוט מאד תעשה ככה או אל תעשה ככה, נדיר שזה עוזר. באמירות האלו שלנו אנחנו בעצם מנפנפים ומבטלים את האדם השני. זה בעצם כמו להגיד - אין לי כוח להקשיב לכאב שלך כל הזמן, פשוט תחתוך מהמצב שבו אתה נמצא ותעשה כבר שינוי או שתפסיק להתלונן/ לחפור. קרה לכם פעם שהגיבו אליכם ככה? איך הרגשתם? האם המשכתם לשתף אנשים שהגיבו אליכם ככה כשכאב לכם? אז למה אנשים עדיין מגיבים ככה לאדם שסובל? לפעמים אפילו לקרובים להם ביותר? כי בדר"כ הם מרגישים שזו אחריות שלהם להוציא אותו משם, וכי כנראה שקשה להם לשהות עם האדם בסבל שלו, והם מאד רוצים שהמצב יישתנה, ומהר. הפרדוקס הוא-שהרבה פעמים דווקא כשמקשיבים למישהו בלי לנסות להוציא אותו מהמצב שלו, ונרגעים לתוך נוכחות איתו - הכאב והרגש מקבל מקום, והתובנות מתחילות להגיע מהאדם עצמו. הנושא האמיתי שמתחת לפני השטח הרבה פעמים עולה. ואז, קורה הקסם. זה מאד מאתגר להקשיב ככה לאנשים שנמצאים בייאוש, או בחרדה. זה לפעמים מנוגד לאינסטינקט שלנו לרצות לעזור. אבל הפרדוקס הוא שלפעמים זו העזרה שהכי עוזרת. לפעמים אנשים צריכים להתאבל, להוציא קיטור, לעשות וונטילציה לכאב שלהם, להתלונן שרע להם בלי שננסה לפתור להם את הבעיות או לעקוף את הכאב. מה דעתכםן?